מי אני להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים והרמים האלה.
עפר אני תחת כנפי ATUB @ונבנתה העיר ATUB , לאפר נדמיתי לעומת האי ATUB @קטלא קניא ATUB באגמא, מי אני נגד חכם האומות ATUB @בענדזשאמין פרענקלין ATUB , מה אני נגד הנשר הגדול ATUB @מיימון ATUB , ואנכי תולעת ולא איש נגד ATUB @ליטוואק פון בודאפעסט ATUB , אשר לא חסכו כל עמל לבאר את התורה הזאת אשר נשמעה מפום ממלל רברבין וגדו"ל, רבינו ATUB @גדליה ATUB שליט"א, והשמיעו את קולם מתוך האש זה בכה וזה בכה, וכפטיש יפוצץ סלע כן דברי חכמה הנשמעים באשכול הלז.
אמנם לא כן אני, הולך בנסתרו"ת ומתנהג בחסידות, אשר בראותי משל זה רעדה אחזתני, יען וביען הבנתי את אשר לי למכשול, וארא חזון גדליהו בן אחי - קם, אשר קם להוכיח את עמו ישראל אשר בגולה היא גלות הדעת, וכנסת ישראל אשר כלה קרויה בנעימה מתפולשת בעפרים ובעוניה, ואין עני אלא בדעת ובחכמה, ושבתי וראיתי שאין משכיל דורש ומבקש את א-להים, כי כולם יעזבו בריתו ותורתו אשר בה כתובה "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", וילכו אחר ההבלים ויהבלו, עד אשר כל רואם וכל שומעם יצחק להם, ויאמר איה אלהימו ואיה חכמתו, אשר בזאת יתהלל המתהלל השכ"ל וידוע אותי.
לכן אמרתי לא עת לחשות, ולמרות גדולת הראשונים כמלאכים אשר ביארו את דברי גדליהו בפן שונה ממני, הלוא כבר גזר יצחק הלוי לייקוודתא בחכמתו כי אחרון אחרון חביב. אי לכן אתחיל להגיד אמרי פי והגיון לבי, ולוא חכמו ישכילו זאת.
א.
מעשה ברבינו המגיד הגדול, ואין מגיד הגדול אלא המגיד אשר בעיירה מעזריטש, הלוא הוא רבי דוב בער המגי"ד דברי"ו ליעק"ב, ראש עדת בני ישראל בעל שם, אשר קיבץ אצלו כל גדולי וחכמי דורו. כלום כל גדולי וחכמי דורו אמרנו? אלא שאצלנו החסידים לא גרסו את גדולי וחכמי המתנגדים לדרך החסידות, ועדת הספרדים לא עלו על ראש שמחתינו מאז ששבק רבי חיים אבן עטר את נשמתו.
והיו אלו הגדולים והחכמים אנשים ידועים בשם, וביניהם נמנו האי סניגורן של ישראל מבארדיטשוב, הענוותן ושפל ברך מליזענסק, אחיו הירא הגדול מאניפאלי, הכהן הגדול מאניפאלי, החכם והלמדן מליאדי, העובד הגדול בסילודין מקארלין, החכם והעמקן מוויטעפסק, המלאך מפאסטוב, המאור עינים מטשערנאביל, והאור המאיר מזיטאמיר, הכהן הנורא מקאליסק, העובד הנורא מאמדורא, החוזה מלובלין, המגיד הסופר מלוצק, הגאון ההפלאה מפפד"מ, ואחיו הגדול מניקלשבורג, ועוד הרבה צדיקים ועובדי ה'.
והיה המגיד הגדול משבח ומפאר את יום השבת ויקדשהו לאמר, כל ברכאן דלעילא ותתא בהאי יומא תליא, אין קדושה כקדושת השבת ואין מעלה כמעלת היום השביעי, שבו שבת אל מכל מלאכתו, וכל הבריאה כולה מושבתת ואומרת מזמור שיר ליום השבת.
אף היה רגיל בדברי הראשונים והאחרונים אשר הפליגו בגודל קדושת השבת, עד שאחד המיוחד שבהם העיד ואמר שמתוך גודל הרגשת קדושת היום ישנה עדות מאומתת למציאות הבורא יתברך, אשר שבת ביום השביעי מששת ימי המעשה, כי כל רואה יכיר וירגיש מיד שיום זה נשתנה במהותו ומציאותו מששת ימי חול.
והיה מדי שבת בשבתו, כאשר הגיע חצות היום בפניא דמעלי שבתא, התחילה עדה הקדושה הנשגבה הזאת להתכונן בסילודין ליום השבת הקרובה ובאה.
זה פונה למקוה טהרה ורחץ את בשרו במים שלש מאות ועשרה טבילות, והמחמיר הוסיף עוד שתי טבילות להסיר קליפת נוגה דחול ולהעיר עליו קדושת השבת, וזה פונה לתנור בית המדרש ובידו סידור גדול מרובה בדמעות, והיה אומר שיר השירים בקול גדול ולא יסף עד ששלח המגיד הגדול את משמשו להשתיק המתלהבים ביותר באשר נחה עליו רוח התנומה, ומי אשר יתערב לבטל שינה קדושה זו אשר גדולתה ומעלתה גדלה משמיעת עשרת הדברות מתוך האש.
זה הולך לאכסנייתו וסועד את לבו בטעימת מאכלי שבת לקיים מצות טועמיה חיים זכו, ואין חיים אלא חיי עולם אשר השבת היא א' משישים שבעולם הבא, וזה הולך לביתו לגזוז צפורניו להסיר טומאת הקליפות הנאחזות בהם, ושורפן עם קטעי עצים דקים-דקים, כמאמרם חסיד שורפן. זה מעביר את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, והמחמיר מוסיף עליו פירוש רש"י ולא יחסיר גם פירושו של העטר, וזה מעביר ידיו על פניו ומהרהר בתשובה בדקות האחרונות לימי החול, בכדי שיהא ראוי לקבל עליו קדושת שבת ולהיעשות שותף להקדוש ברוך הוא במעשי בראשית.
וכפי ההכנה הגדולה כן זכו להתענג ולהתעדן בזיו ונועם קדושת השבת, בתענוג נפלא ונעלה אשר אין לתאר ואין לשער. והיה מראה זיו פניהם כפני מלאכי הא-להים, כולם לבושים בבגדי לבנים כמנהג המקובלים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. והיה רבי אהרן הגדול צועק בנימת נפשו "הודו לה' כי טוב", ורעהו רבי שלמה נוהם אחריו "כי לעולם חסדו", והיה הקול הולך וגבוה עד למאוד. הרב מזעליחוב מתגלגל בתפילתו והמלאך מצטנף בפינתו בשתיקתו הרועמת, האחים הגולים מליזענסק ואניפאלי אחוזים בשרעפים, והחוזה מלובלין רואה את היצורים המופלאים ומקבל אור נפלא רום מעלה.
אבל האם באנו לספר איך נראתה כל השבת כולה? לא באנו אלא להציץ פנימה כמציץ מן החרכים, לדעת איך היתה בית מדרשם גועש ורועש מדי שבת בשבתו, ואיך יתכן שהעובד הגדול מקארלין היה יכול לחבר נהימה מלא כיסופין, ו"י-ה אכסוף" שמה, בעצם עריכת שולחנו של המגיד בליל שבת אחד, כאשר כל הבית נראתה כמדורת אש.
ב.
והיה לבבם של תלמידי המגיד הגדול כל הימים לאמר: הן משה בן עמרם העיד באזני יהושע ואמר מי יתן והיה כל עם ה' נביאים, וכמו כן אנו נבואה שעריו ומי יתן והיו כל ששת ימי המעשה קדושות בקדושת השבת.
ואת זה רק לפנים אמרו, כי האמת יורה דרכה שהיו תמהים וחושבים בלבם מי יודע פשר דבר, האם אכן הם זוכים להרגיש את יקר גדולת וקדושת השבת עצמה, או שהם מרמים את עצמם, והם מרגישים רק את עבודתם אשר הם עובדים את ה' הנכבד והנורא ביתר שאת ויתר עוז לכבוד יום השבת קודש, אבל לא זכו לקבל נועם קדושת השבת עצמה.
נמנו וגמרו לעשות מבחן לדבר, לראות האם הם מרגישים את השבת או את עצמם בלבד. ואיך יתאפשר הדבר?
על ידי קבלת השבת ביום השלישי הקרוב!
הם הגיעו לכלל החלטה, שיעשו את אותן ההכנות הנעלות והנשגבות ביום השני, ולעת ערב יקבלו את השבת באותם מזמורים, אותה נהימת "הודו לה' כי טוב" ואותה נעימת "כגוונא", יערכו שולחן טהור לפני ה' עם ווין תתקטר, עם מיני בשמים וי"ב חלות, והם יעלו על נס כל אותן הנהגות קדושות כמו בכל שבת קודש, ואז יראו ויבחנו האם שונה הרגשתם באותה יום שבת המדומה אשר חל ביום השלישי, או שהכל תלוי בעבודתם והכנתם ובאמת אין חילוק בין יום השלישי ליום השביעי.
(ואל יתמה הקורא על מה ראו על ככה לשאול ולחשוב האם עבודתם תמה וישרה או הם מרמים את עצמם, והאם חשבו כדרך המשכילים שישנה אפשרות שהכל תלוי בהם בלבד ולא בתוקף קדושת היום. כי הלוא דוד מלך ישראל העיד על עצמו ואמר "חסיד אני", וזאת למרות שקרא את עצמו "משכיל לדוד". כי כן דרך החסידים הראשונים להשכיל לדעת את א-להים, וכפי הרגיל בכתבי הרב מליאדי שנקראים משכילים ותמימים, ובא זה ומשלים את זה.)
ובאותו יום השני התרחשות גדולה בבית מדרשו של המגיד הגדול. זה עומד ומטיב את הנרות, זה מנקה את הכתלים, זה מסדר את השולחנות, וזה מכין טועמיה. זה רוחץ את בשרו במים, זה קוצץ את ציפורניו, זה לובש בגדי לבנים, וזה מעביר את הפרשה. זה חוטף תנומה קלה, זה מתלהב באמירת שיר השירים, זה מתעמק במוחו ביראה עילאה, וזה הולך אנה ואנה תפוס שרעפים. אלו ואלו מכינים את עצמם לקראת בואה של שבת מלכתא בעיצומו של ימי החול.
וכאשר השמש באה ונפנה, התחיל הקארלינער לצעוק בלהט "הודו לה' כי טוב", וכל החבורה הקדושה עמדו על רגליהם כעמדם על הר סיני, זה מצווח ואומר "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" וזה גרונו ניחר באומרו "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'". מיד לאחר תפילת מנחה התחילו רגשות הלב להיות גואה ומציף את בשרם, ומיד פתחו כולם באמירת "לכו נרננה לה'" בשמחה ובהתלהבות כרגיל, עד שלא הרגישו כלל שעתה הם עומדים באור ליום שכנפל בו כי טוב.
לאחר התפילה שנאמרה בהשתוקקות ובאש קודש, נערכה סעודת ליל שבת באותה רגש נעלה כמדי שבת בשבתו, וככה המשיכה אותה שבת שביום השלישי באותן רגשות הלב שהיתה אוחזתן בכל יום שביעי.
ג.
ויהי במוצאי יומא דשבתא יומא דנשמתא, אור ליום הרביעי. אין ויהי אלא לשון צער. והנה חושך גדול וערפל וענן כבד נפלה עליהם, ונפלה רוחם בקרבם לאמר הן לא זכינו אף פעם לקבל אור יקרות שבת קודש, ורמינו את עצמנו ונפשנו עד הלום, כי הלוא את יום השלישי ערכנו והרגשנו את אותה קדושה שהרגשנו עד עתה רק ביום השביעי, הן כולנו אבדנו.
וביום הרביעי עלטה באה על עדת החסידים, ולא יהין איש את ידו ורגלו בעבודתו הרגילה, באומרם הן לפנים כל יקר ראתה עינינו, ועתה אהה על נפשנו.
אבל חסידי המגיד לא כחסידים בר-זמנינו נדמו, אלא התעשתו והחליטו לבוא אל בית המלך ולשים את שאלתם בפיהם, לראות איך יפול דבר.
נכנסו גדולי החסידים ברעדה אל המגיד הגדול, וסיפרו לו את אשר קרה עמהם ואת מחשבתם מחשבת-פיגול אשר הם חושבים עתה, ברוח שבורה ועצבה. והמה משתאים לדעת האמנם ישנה נשמה יתירה ביום השבת, אשר מלהיב את האדם להרגיש קדושת היום, או אין זה אלא עיני רוחם בלבד, וחזון תעתועים הוא.
כשמוע המגיד הגדול את דבריהם ושאלתם, איך יתכן שהרגישו את אותם הדברים כמו ביום השבת רגיל, עלתה ארשת בת-שחוק על פניו הקדושים, ובקול רך גילה את אוזנם מסודות הבריאה:
האמת האמיתית היא, שיום השבת מקודשת בקדושה יתירה, בהרגשה יתירה, ובנשמה יתירה. שבת קודש היא אחד מעין עולם הבא, אחד משישים של אותו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ושכינה מטרוניתא מתייחדת עם קודשא בריך הוא, ונעשית יחודא שלים ואתעטרת בכמה עיטרין לגבי מלכא קדישא עילאה. כל הקליפות והחיצונים אחוזתם נשמטת מידם, ונשמות ישראל מצוחצחות ומתטהרות ומתעלות, עד אשר הם ראוים לקבל קדושה יתירה על ידי הנשמה היתירה.
אולם כבר העידו בספר הזוהר שתלמיד חכם איהו בבחינת שבת בכולהו יומין דששת ימי המעשה, כי במעשיו הנהו מייחד את השם הנכבד והנורא כמו היחוד שנעשה ביום השבת. אי לכן, אם יעשה אדם הכנה הראויה בימי החול לקבל עליו קדושה נשגבה זו של שבת, אזי יוכל לקבל עליו קדושת שבת ממש, וירגיש אותה הרגשה נעלה שהוא מרגיש בשבת עמה.
"תלמידים חביבים, אתם עשיתם הכנה ראויה ליום השלישי ולכן זכיתם לקבל על עצמכם קדושת יום השבת ממש, ולכן הרגשתם את אותה נועם וזיו יקר תפארת גדולת יום השבת" - הפטיר המגיד הגדול באוזני תלמידיו, אשר נהרא נשפכה על פניהם לשמע דברת עוז זו מפי רבם.
ד.
ויהי היום ויקץ רבי פרחיה משנתו והנה חלום בלהות ביעתתו. ותפעם רוחו בקרבו וארכובותיו דא לדא נקשן, ויקרא לאוהביו ולחכמיו ולפותרי חלומותיו, איש כחלומו פתר, אבל לרבי פרחיה לא הוקל מעליו עולו הגדול. עד שבא אליו שמעיה משמשו הנאמן והגדול, וסגר את הדלת בעדו לאחר שהכריז ואמר הוציאו כל איש מעלי. או אז פתח את פיו בחכמה וביקש הורמנא ורשות מרבי פרחיה לשאול ממנו ולדעת מה זה ועל מה זה.
והנה יפר"ח בימיו צדיק, ופרחיה בדורו כדוב בער בדורו, והציע בפני משמשו שמעיה את חלומו אשר נשנית יותר מפעמיים, לרמז כי ממהר א-להים לעשותו זה זמן ועידנים. וזה הדבר אשר הראו לו בחלומו:
הן היתה עדת החסידים לעם רב, וכזאת וכזאת קרתה לה לפנים, בפרשת עשיית השבת בימות החול, עד אשר הרגיעם המגיד הגדול בכוחו הגדול ותבונתו כי רבה היא. אבל מה יענו איזובי הקיר, כאשר מביטים ימין ושמאל וירא כי אין איש, ויטמנהו בחו"ל.
והבין שמעיה שאלת הפרח הגדול, שמכיון שבכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להדיחו מעבודתו אשר הוא רגיל בה מנעוריו, ואינו דומה שנת אלפיים-ושמונה-עשרה למספרם - לשנת אלף-שבע-מאות-וחמישים למספרם, ולא כל מה שהיה הוא מה שיהיה, ואם יתקשו ויתעקשו להבין טעם ופשר דבר של כל ה"פרות הקדושות" בנות-זמנינו, או אז יוכלו להיווכח בנקל שהשבת יכולה לחול גם ביום רביעי וחמישי, וגם ביום הראשון והשני.
והכוונה בזה, שכמו שהשבת יכולה לחול ביום השלישי למרות כל התורות ורמזים והרגשות הנראות לעין ביום השביעי, כך אפשר להתווכח על כל מה שהתחנכו בהם, ולראות האם יעמדו בכור המבחן, במבחן המציאות. והיום אומר לו עשה שבת"ך חו"ל, ולמחר אומר לו עש"ה לך רב, עד שיכול לומר לו לך ועבוד עבודה זרה - היא עבודה אשר לא התרגלנו בה ב"מסורה".
ודבר זה יש בו משום סכנה, אם לנפשו אם לנפש רועי נפשות ישראל של היום.
מיד אחזתו חרדה לשמעיה המשמש, כי מי יודע כמוהו עד כמה הדבר מסוכן, על-כל-פנים לפרנסתו שלו, באשר הוא משמשו בקודש של רבי פרחיה. ובדמעות בעיניו שאל את רבו לדעת את העצה היעוצה איך לחנך את הדור שלא לשאול שאלות מיותרות ח"ו, ולכן ביקש מרבי פרחיה לבאר איך קמה גם נצבה עדת החסידים אשר נוסדה בהררי קודש הקרפטים, אשר יכלו לקבל קדושת יום השבת ביום השלישי, ולא ראו בזאת סתירה לכל עמלם ועבודתם ביום השביעי. ומי יודע פשר דבר, להנחיל יסודות אלו גם לנו ולבנינו עד עולם.
אלא שזלגו שתי טיפות מעיניו הזכות של רבי פרחיה, ולא ידע לשית עצות בנפשו, לדמות מילתא למילתא, כי מי יודע איך יפול דבר, והאם ילכו אחרי ההבלים והבעלים או אחרי הנבדלים הדולים ממקור מים חיים.
---
המשיך גדליה ואמר במתק לשונו שרבי פתחיה נשאר בספיקתו, ולעת עתה אין המשך לסיפורו, באשר עתה הננו אוחזים באמצע הסיפור, ופוק חזי מאי עמא דבר, ואכן עדיין איננו יודעים מה יהיה ההמשך לסיפור הנשגב הזה, ואולי לא בא רבינו גדליה אלא לעורר את הלב והנפש, לרמז לנו כי בנפשינו הדבר ובידינו היכולת לסיים הסיפור בכי טוב, וד"ל.
.
ואכן נרמז לי בחזיון הלילה שפירושי שאמרתי כאן היא הנכונה, ולראיה יש לי באמתחתי שלש ראיות חזקות, וג"פ הוה חזקה וחוט המשולש לא במהרה ינתק:
א. כי הלילה ליל מוצאי שבת היא - וכל סיפורינו הולך וסובב על ענין שבת,
ב. במוצ"ש אומרים זמר איש חסיד היה - וכל סיפורינו הולך וסובב על עדת החסידים מימי מעזריטש.
ג. אותה הזמר מסיימים באמירת ופרח לו איש האמת - ונרמז שם רבינו הקדוש פרחיה.
ואם שלש אלה לא יעשה לה, הא לך הרביעית:
שבליל מוצ"ש עושים סעודתא דדוד מלכא משיחא - ובסיפורינו הבאנו רמזו של דוד המלך אודות החסיד המשכיל, כן יערה עלינו ה' רוח טהרה, חסידות, והשכלה, לדע"ת את ה'.
אמן אמן אמן נצח סלה ועד.