הרב יחיאל גולדהאבער שרייבט:
דמעות רותחות על ידיד נפש: הרב איתן הנקין הי"ד
ראשית היכרותי עם המנוח הי"ד אמנם היתה רק מלפני כשנתיים, כאשר התחלתי לערוך מחקר על המחלוקות בכוללי היישוב הישן בירושלים, לפני כמאה וחמישים שנה, אבל מאידך חשתי שהכרתיו מאז ומעולם.
באותה תקופה הצלחתי לשים את ידי על חומר רב ונדיר, אבל ריבוי החומר רק ערפל את עומק ההתרחשויות אז בעיר. התמקדתי בבירור הגורמים לחילוקי הדעות בין העדות והכוללים, אך העובדות התרבו והסתעפו והתעצם אי-הבהירות על הבהירות, כמאמר החכם מרוב עצים לא רואים את היער.
אחד מעיקרי הסכסוך בעיר היה היחס לר' יחיאל מיכל פינס, שמצד אחד היה מאנשי בריתו של רב העיר רבי שמואל סלאנט, ומאידך: משנואי הנפש של רבי יהושע ליב דיסקין אב"ד בריסק. הצלחתי לזהות שסכסוך זה היה אחד מהסיבות העיקריות שגרמו להלהיב ולהלהיט את הרוחות בעיר, מריבה שאת תוצאותיה אנו רואים עוד עשרות בשנים. כמובן שעמדו לנגד עיני מאמריו של הקדוש איתם הנקין על הרב פינס. קראתי אותם כמה פעמים וחשתי שהוא חי ונושם את סמטאותיה של העיר העתיקה בימים ההם.
לכן יצרתי עמו קשר, וכאילו הכרנו מאז ומעולם הוא פתח לפני את אוצר ידיעותיו המלווה במבט עשיר על העיר ועל בעיותיה. מני אז כמעט שלא עברו שבועיים שלא שוחחנו טלפונית בליבון סוגיה סבוכה זו והמשתלשל ממנה.
מהכא להכא המשכנו לשוחח על סבו הרב הנקין, כשאני תורם מקצת מהעובדות שהיו ידועות לי, ששמעתי מאבי ז"ל ומעוד כאלה שהכירו אותו אישית, ואילו הוא שיתף אותי בדרכי עבודתו באיסוף החומר על הסבא זצ"ל ועל ההדרת ספרו, כשאנו מפליגים מליטא לארה"ב וחוזר חלילה, על כל המשתמע מכך.
רבות התכתבנו והרבה שוחחנו. בכל שיחה היה מקדים שהוא טרוד מאוד הן בלימוד והן בעריכת מאמרים, ולמרות כל זאת הקדיש כמה דקות בעבורי.
בתקופה מסוימת חקרתי את פרשת חיפושיו של ר' שמואל סלאנט לרב שיעמוד לימינו, כאשר הגיע לזקנה (כידוע לבסוף נבחר הגאון האדר"ת, שלבסוף נפטר כמה שנים לפני רש"ס). גיליתי תעודות נדירות השופעות אור חדש על פרשה זו, אך לצערי לא היה לי עם מי לשוחח כדי להבהיר פרשייה סבוכה זו. ורק אצלו מצאתי אוזן קשבת. אך לא היה קל להשיגו. חיפשתי אותו רבות בשיחות טלפון כדי ללבן את הסוגיה, ולא כל פעם הוא היה זמין. פעמים רבות אשתו גברת נעמה הי"ד הרימה את הטלפון ו"התלוננתי" על כך שאני מתקשה "לתפוס" אותו טלפונית, כאשר אני מסביר לה שהעניין דחוף, משום שאני מוכרח לפרסם את המאמר בעוד שבועיים!
תשובתה היתה אופיינית לאשת-חבר. היא היתה עונה לי בשיא הפשטות: "בעלי מתעלה בתורה, וגם אני נזהרת שלא להפריע לו". בשמעי משפטים כאלו, בושתי ונכלמתי...
אבחנתו בקריאת תעודה, היתה חד כתער. דייק כל מילה ואות, ויותר ממה שדייק באות הכתובה, חקר ושאל והתעניין על המילה והמשפט שלא היו כתובים, שהיו חסרים בתעודה: למה היא חסרה? ועוד שאלות מחקר כגון אלה.
תשובותיו ומסקנותיו היו מעוטפות בשיא הישרות והתמימות. מעולם לא יישב את תמיהתו בתשובה דחוקה. זה כשרון נדיר ביותר! רמת הבנתו בכל סוגיא שהיא, היתה כבוגר וכמי שכבר סיים מסכתות רבות בש"ס עם מפרשיהן.
צניעותו היתה למעלה מהמשוער, לא החזיק טובה לעצמו. ישרותו היתה מלווה אותו בכל דבר ועניין, הן בלימוד והן המחקר, וכמובן גם בהוויות העולם הזה!
השיחה האחרונה בינינו היתה בין כסא לעשור, כשהתקשרתי אליו לאחל ברכת שנה טובה. אז העליתי לפניו את התמיהה הידועה על מאמרם: לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים שבנות ישראל היו עסוקות בעניני שמחה... הלא יום זה הוא המאויים מכל השנה!?
על אתר ענה ואמר: כל עובדה חיובית גורמת לשמחה, קל וחומר מצב שלילי שנהפך למצב חיובי, שהוא גורם לשמחה יתירה, כבחינת 'מתוך החושך ניכר האור'. וזה העניין הפנימי של תשובה מאהבה שהזדונות נהפכות לזכויות, היינו השלילי גורם להתפרצות של שמחה.
בנות ישראל בחרו במכוון ביום זה להתעסק בעניני אהבה, משום שאין אהבה כאהבת הקב"ה לעבדיו שסרחו אחרי התפייסו עמו. עכ"ד.
ראויים הדברים למי שאמרם...
מעטים הדומים לו: אברך צעיר שייף עייל, ששבילי ירושלים נהירים לפניו כשבילי גבעת שאול. גדולה האבדה ואין לה נחמה.
יהי זכרו ברוך
מה מתאים להקדיש לזכרו מאמר המקיף את המבט ההלכתי על מהלך 'עקידת יצחק'.
את מאמרי זה כבר שלחתי לפני שנתיים, מהודרה זו היא משופרת ובתוספות רבות.
*
ואסיים בדבריו הנוקבים של הכתב סופר על הלקח שיש לנו ללמוד מהעקידה.
על הפסוק 'ויש זרעך את שער אויביו' (כב, יז) דורש הכת"ס:
איתא בגמרא (תענית טו ע"א) שבתעניות אומרים 'מי שענה לאברהם אבינו בהר המורי... ברוך אתה ה' גאל ישראל. והקשה בירושלמי [תענית פ"ב ה"ד]: "וכי ישראל נגאלו בהר המוריה, הרי יצחק ניצל? אלא כיון שנגאל יצחק נגאלו ישראל.
וקשה מדוע לא הזכיר בהדיא יצחק?
וי"ל ידוע ש'מעשה אבות סימן לבנים' וכל מה שאירע לאבות אירע לבנים, לכן מעשה העקידה רומז, שישראל צריכים למסור נפשם בכל מצב על קדושת השם, לקיים את ציווי ית"ש, ואם הם יעשו כן, ויכינו את עצמם למסירות נפש ולעמוד בנסיון, הקב"ה יעזור להם, שלבסוף לא יפלו בידי אויביהם אלא ינצלו.
דבר זה אירע גם בשעת העקידה, שיצחק הוכרח למסור נפשו לעשות רצון ה', ואפילו אברהם לא חס על בנו. בכך עשה "פועל דמיוני" לבניו שיעשו כן, וילכו אחרי רצון ה' באש ובמים. וברגע האחרון "ישלח עזרו מקודש" ויאמר "אל תשלח ידך בבני כי בני אל חי המה" לכן לאחר העקידה, הבטיח הקב"ה לאברהם "ויירש זרעך" שהם ינצחו את אויביהם. וזהו כוונת ירושלמי: כיון "שנגאל יצחק - נגאלו כל ישראל", שמאורע זה פעל, להצלת ישראל בדורות הבאים, עכ"ד הכת"ס.
ויהא רעווא שיקויים בנו מאמרם על הפסוק 'וירש זרעך את שער אויביו' אלו בני כנען (גויי הארץ)
בברכת שבת שלום, יחיאל
נ.ב.
בנוגע לתמיהתו של ר"פ הירשפרונג בהע' 34, יש לציין שכבר קדמוהו גודלים וטובים כמבואר על-יד הערה 78.
הע' 6
פשוטו של מקרא: מקורו במדרש שכל טוב לר' מנחם ב"ר שלמה, ברלין תר"ס, עמ' 61; אע"ז, וראה ביאור הרד"ל לפרקי דר"א, פרק לא ס"ק כג.
