דא האט איר א פונקטליכע אויסצוג פון זיינע ווערטער
הנני רוצה להשיח לבי, יש לנו היום בערב היא"צ של זקני רבי יעקב קאפיל חסיד, אשר יצא ממנו רועים גדולים, אריות גדולים, מן האהבת שלום עד אבי הקדוש זכותו יגן עלינו, שבעה רועים! כולם היו אריות גדולים, בכל הפרטים.
לדאבונינו השנה, אבי כבר איננו, זמן קשה היא כעת, עולים זכרונות קשים, נזכרים שעומדים שתי שבועות לפני ראש השנה, הרבי כבר איננו, אוחז אותנו א שטיקעלע - מער ווי א שטיקעלע - "ויִּחַד", ויחד יש לו שתי משמעויות, (שמחה וחרדה), מהו השמחה, השמחה היא שהשאיר אחריו ברוך ה' תלמידים גדולים וחשובים, אלפי תלמידים, עובדי ה', זהו שמחה.
הנה בא ראש השנה, תמיד ידעו, במיוחד אצלנו בוויזניץ, שעל ראש השנה נוסעים להרבי, הזמן החזק ביותר שנוסעים להרבי היה בראש השנה, מאן מלכי רבנן.
לדאבונינו אבי כבר איננו, מאד מאד קשה. אני מרגיש שאני צריך להשיח לבי, שהעולם יידעו שכל אלו שבאים לכאן על ראש השנה, שיידעו - אני חייב להגיד זאת, קשה לי מאד, אבל אני חייב לאמרו - לדאבוני אני לא ראוי להיות "רבי", שהעולם יידעו! ברור!!! לדאבוני לא ערכתי את שנות נעוריי כמו שהשבעה רועים עד היום ערכו, זהו מציאות!!!
העולם שבא לכאן, שיידעו לכתחילה, שבאים, כי כאן הוא מקום שהתפללו רבותינו הקדושים, מפני כן באים לכאן, ורק עבור זה!!!
האמינו לי, שקשה לי מאד שקוראים אותי "רבי", קשה מאד!!! האמינו לי שהייתי מעדיף שיקראו אותי "רב", יש הרבה מקומות שקראו "רב", כי לתואר "רבי" אינני ראוי, אינני מצוה שיחדלו לקרוא אותי "רבי", אבל האמינו לי שהייתי נהנה יותר כך. אבי כתב במכתב שהנני "רב" כאן בוויזניץ, במילא מקבל אני זאת על עצמי, רב צריך לדאוג לציבור. אני משתדל בעזר שמו יתברך להעמיד להציבור השירות שרבי עושה, אבל למעשה להתואר "רבי" אינני ראוי!!!
כבר אמרתי להמשפחה במיוחד, שלא יאמרו עלי (בברהמ"ז) "אדונינו מורינו ורבינו", אינני סובל זאת, והאמינו לי שהיה לי יותר קל על הלב אם היו אומרים לכה"פ "ברשות מורה מורנו", במקום "אדונינו מורינו ורבינו", גם פחות מזה... אמנם, אינני יכול לצוות לכל החסידים שלא יאמרו כן, אבל משפחה בודאי אינם צריכים לומר כן, אינני סובל זאת, אני סולד מזה.
יכול להיות, שאחרי פטירתו של אבי הקדוש זכותו יגן עלינו, החליטו הרבה שבראש השנה הזה רוצים לנסוע לרבי אמיתי, לדודי, למאנסי, שהוא אכן רבי, הוא ראוי להיות רבי, לדאבוני אני לא!, לכן אני רוצה לומר, אשר חס ושלום - יש הרבה פעמים שחסידים אוהבים להציק ולבקר, למה הנך נוסע למאנסי, השאר כאן, הרי יש רבי חדש, חס ושלום לבקר או להציק. מי שנוסע שיסע לבריאות, ולפעול כל טוב, הם יכולים להכנס אלי להפרד, שהרי יש הרבה פעמים שמתביישים, שהרי אין רוצים לבא ולומר הנני נוסע מכאן, לא! כן אפשר לבא להפרד, ואני מחכה לזה!
אני יכול לומר, מה שדודי מסערעט ז"ל (המקור ברוך) אמר ליהושע וואלף הלוי מכלוביץ [המכונה "וואָווע"] שסיפר לי, שבא הרבה פעמים לכאן לזקני האמרי חיים זי"ע, אזי אמר לו ה"סערעטער פעטער", תאמין לי, גם אני הייתי נוסע לאחי, רק שיש לי חנות משלי, לכן אינני יכול לנסוע, דודי מסערעט היה מאד תלוי בזקני האמרי חיים, ממש חסיד היה. וכמו כן גם כאן, גם אני הייתי נוסע למאנסי, גם אני צריך לרבי, לדאבונינו אבי כבר איננו, רק שיש לי חנות, ואין אני יכול לנסוע.
על כל פנים, אני רוצה לבקש מכל הציבור, ולהודיע לכולם שמי שבא לכאן, שידע שבא למקום שרבותינו התפללו, לכן בא להיות כאן.
גם הנני רוצה לבקש בהדגשה, היה נהוג עוד אצל זקיני זי"ע, וכן אצל אבי זי"ע, שבר"ה בשעת שמונה עשרה אלה שעמדו במזרח מול פני הקודש, עמדו עם הפנים כלפי זקני הק' זי"ע וכלפי אבי הק' זי"ע. אינני רוצה לשמוע ולראות כזאת, אינני רוצה לדעת מדבר כזה, כל אלו שקנו מקומות בהיכל (במזרח ביהמ"ד) שיעמדו עם הפנים למזרח, ואני אשתדל לומר השמו"ע מספיק בקול, כמה שיתכן, נהגו אצלנו לומר מעט בקול השמו"ע דלחש. וכן אלו שיושבים מסביב שלא ישבו (בשעת שמו"ע דלחש), אלא יעמדו על מקומם, מי ששומע - שומע, ומי שלא - לא. ולא ישתיקו את כל הביהמ"ד, אלא יניחו את הציבור להתפלל כרצונם. מי שעומד רחוק - עומד רחוק, מה אפשר לעשות. אין לזוז מהשולחן ערוך! בשום פנים ואופן! ואני מבקש מהגבאים שלא יניחו להסתובב (לעבר צד מערב).
יעזור הבורא ית', שיתקיים בנו ברגע קטן עזבתיך ורחמים גדולים אקבצך, שנזכה לכתיבה וחתימה טובה, לשנה מאירה ומתוקה ושמחה, עם כל הפירושים, נחת מהילדים, שיגיע הנחת בקל, שידוכים טובים, השפעות טובות בגשמיות וברוחניות, שנזכה לשמוע קול שופר של משיח, ולבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
