בין גדלות לפשטות - קוים לדרכי מנהיגותו של הראשון לציון הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"ארמי ברכיהו'חזון עובדיה'
בימים אלה יוצאת סדרת ספרים נוספת של הראשון לציון הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א בשם 'חזון עובדיה'. שם של ספר זה יצא לאור בירושלים בשנת תשי"ב ועוסק בהלכות ליל הסדר, ועתה יוצאת סדרת ספרים בשם חזון עובדיה על הלכות פורים, יום טוב ועוד.
ראוי לציין שספר חזון עובדיה יש בו חידוש ייחודי שלא היה כדוגמתו בעולם התורה; במשך הדורות נכתבו ספרי הלכה רבים, אולם את ספרי ההלכה אפשר לחלק לשניים: ספרי הלכה שהיו מיועדים עבור אלה שזכו לשבת באוהלה של תורה ובהם מקורות ומשא ומתן הלכתי רחב, וספרי קיצור שנועדו לציבור הרחב שבהם לא היו מקורות הלכתיים וסיבת הכרעותיו של המחבר לא היו ידועות . מבחינה זו ספר חזון עובדיה יש בו חזון שכן מצד אחד יש בו הלכות סדורות השוות לכל נפש המבקש לדעת את דבר ה' זו הלכה, מאידך יש בו גם את מקורות ההלכה, ראשונים ואחרונים, ודרכי הכרעה הלכתית המבוססת על הכרעות של גדולי הפוסקים על פי משא ומתן כדרכה של תורה, וכיד ה' הטובה עליו. שילוב זה של גדלות ופשטות אינו מקרי, אלא מבטא את אישיותו הייחודית והרבגונית של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א שהוא מנהיג רוחני בעל שיעור קומה משמעותי בעולם התורה, ואחראי לאחת המהפכות החשובות ביותר בדורנו של רבים השבים לעבודת ה' ומבקשים לדעת את ההלכה.
במאמר זה אנסה לציין כמה קווים המאפיינים את השילוב הייחודי של גדלות בתורה ומנהיגות רוחנית של פשטות וקשר חם ואוהב לרבדים העממיים של האומה, זאת על פי היכרותי האישית את הראשון לציון מאז הוינא טליא עד לימים בהם זכיתי לשבת על כיסא הרבנות ביישוב טלמון ת"ו.
גאון בתורה
לפני קרוב לעשרים שנה כשהייתי תלמיד ישיבת הסדר, נוהגים היינו כמה בחורים לצאת מהישיבה מיד בצאת השבת כדי לנסוע לעיר ירושלים ת"ו לשמוע את שיעורו של הרב עובדיה יוסף שהתקיים בבית הכנסת של עדת 'היזדים' שבשכונת הבוכרים. מאות אנשים היו מסתודדים במוצאי שבת סביב בית הכנסת כדי לקחת חלק בחוויית השיעור של הרב. אנו היינו ממהרים לצאת מהישיבה כדי לתפוס מקום ישיבה טוב מול הרב. קשה לתאר את האווירה המיוחדת שהייתה בשיעורים אלה, שכן הרב היה מדבר למעלה משעה וחצי, שיעור שרובו היה הלכתי וכולו היה בעל פה. הרב היה מצטט פסוקים, דפי גמרות, ראשונים, אחרונים, ספרי שו"ת, שולחן ערוך סימן וסעיף ואת הכל היה מזכיר בעל פה מבלי שיש לו דף או ספר מלפניו. דרכו של הרב היה לפתוח את השיעור בקריאה של כמה סעיפים מספר השולחן ערוך, אלא שלא מעט פעמים קרה ששכחו להביא לרב את הספר, ותגובתו של הרב הייתה "לא נורא נגיד בעל פה". בזמן השיעור היינו עסוקים בלסכם את דברי הרב, ולמחרת בישיבה היינו חוזרים על השיעור ומנסים להבין את מהלך השיעור והמסקנות ההלכתיות. הדבר שתמיד היה לפלא בעינינו שאת עשרות המקורות שציין הרב בעל פה בשיעור, היינו בודקים בישיבה ואף פעם לא מצאנו אף לא טעות אחת ברשימת המקורות שציין הרב בעל פה בשיעור. אשרי אדם שזכה לשמוע שיעורים אלה שהיוו חוויה רוחנית בלתי רגילה של גדלות ועוצמה של תורה. אפשר לומר ששיעורים אלו הם שיצרו בלבבי ובלבבם של רבים אחרים את המוטיבציה לרצות לגדול בתורה, להיות בקי בהלכה, ולהכיר את עולם הפסיקה.
אין לנו אלא דברי מרן
יש לציין שהרב לא היה ראש ישיבה, אלא נשא בתפקידים ציבוריים של רבנות, בתחילה היה רב ומו"צ במצרים, ולאחר מכן שימש כדיין בבה"ד בפתח תקוה. לימים נבחר לרבה של העיר תל אביב ולבסוף שימש במשרת הראשון לציון. לכן, שלא כדרכם של ראשי ישיבות שיש להם תלמידים הממשיכים את דרכם הרוחנית והלימודית, הרי שעיקר תורתו של הרב עובדיה יוסף היה מיועד לציבור הרחב, 'בעלי הבתים', ולמרות זאת, הרב העמיד תלמידים הרבה, ובשיעוריו הוא לא היה רק מעביר שיעור בהלכה, אלא בעיקר חינך דור שלם כיצד מורים הלכה למעשה. שני דברים חקוקים בתוכי משיעורים אלה: האחד, "אין לנו אלא דברי מרן שכל החולק על מרן כחולק על מאתיים רבנים" - בכל שיעוריו הרב היה חוזר על עקרון הלכתי זה, ואם היה מגיע למסקנה הלכתית שהיא כנגד מרן, היה מאריך להסביר מדוע בעניין זה אין פוסקים כמרן ומדוע כאן זה לא סותר את הכלל "שאין לנו אלא דברי מרן". כלל הלכתי זה הנחה את הרב גם כאשר ההכרעה כמרן נגדה את דעתם של פוסקים חשובים אחרים שהיו מגדולי האחרונים שבדור כמו החזון איש, הרב טוקצ'ינסקי, הבן איש חי ובעל ספר כף החיים ועוד. בגלל עמדה הלכתית זו, הכריע בענייני פסח ובהלכות טהרת המשפחה כמרן השולחן ערוך ושלא כדעה הרווחת שגם לספרדים יש להכריע בעניינים אלה כדעת הרמ"א. כך גם נהג לגבי ברכת הלל בראש חודש, וברכה של נשים על מצוות עשה שהזמן גרמן, שאין לפסוק בזה אלא כמרן השולחן ערוך, וספרדי בן עדות המזרח שזכה לעלות לארץ ישראל אין לו היתר לנטות מפסקי השולחן ערוך שהוא מרא דאתרא של ארץ ישראל.
כח דהתירא עדיף
הדבר השני אותו הרב היה מדגיש הוא הכלל של "כח דהתירא עדיף" (ביצה ב, ב). היינו, שיש להעדיף את הוראות החכם המיקל, וכדברי רש"י (שם): "שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר. אבל כח האוסרין אינה ראיה שהכל יכולין להחמיר אפילו בדבר המותר". הרב נשען על עקרון הלכתי זה ולא נרתע להילחם על היתריו ההלכתיים גם כאשר הותקף על כך שהעיז לצאת כנגד פסקי הבן איש חי או כנגד פסקי הישכיל עבדי. בהקשר לזה אציין לדוגמא אירוע בו חברי משמרת הצניעות בירושלים קראו להחרים את ספרי ילקוט יוסף של הרב יצחק יוסף שליט"א שהוא בנו של הרב, זאת משום שכתב להתיר לנשים נשואות להוציא שיער בשיעור שתי אצבעות. חברי משמרת הצניעות הוציאו פשקווילים כנגד הספר, וכתבו שאין ללמוד מספר זה הלכה. לשיעור במוצאי שבת הרב והיה ניכר שהוא נסער, הוא הרחיב לבאר שמה שנכתב בספר ילקוט יוסף כך הוא ההלכה, זאת משום שיש עדויות בספרי החכמים הספרדיים שכך היה מנהג הנשים הספרדיות מקדמא דנא, והוא לא נרתע לצאת כנגד משמרת הצניעות שלדבריו אינם מבינים בהלכה ומשום כך אין לפחד מהם ואין לשמוע להם בענייני הלכה. הוא תקף את משמרת הצניעות בחריפות, וקבע שאין הם משמרת הצניעות אלא משמרת "הצביעות". כך נהג גם כאשר נאבק כנגד המנהג המקובל בירושלים להכניס את השבת ארבעים דקות קודם השקיעה, לטענתו למנהג זה לא היה מקור מוסמך, ולכן התיר לעשות מלאכה בערב שבת בירושלים עד עשרים דקות לפני השקיעה כמקובל בשאר ערי ישראל, וכן על זה הדרך. בכל הסוגיות ההלכתיות הרב עמד על שלו מתוך מלחמתה של תורה בגדלות באומץ ובגבורה.
היתר המכירה בשנת השמיטה
לדוגמא אציין את פסקו של הרב לגבי היתר המכירה בשנת השמיטה. כידוע היתר המכירה קיבל תוקף על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שהיה רבה של ארץ ישראל, אלא שלהיתר זה היו מתנגדים רבים בעולם התורה והרבנות, ולמרות זאת בכל ערב שנת השמיטה, היתר מכירה זה קיבל חיזוק של כל הרבנים הראשיים לישראל וכן כל אלה שנשאו במשרת הראשון לציון. בערב שנת השמיטה תשנ"ד היה מתח גדול סביב השאלה האם הרב עובדיה יוסף ימשיך לדבוק בעמדה ההלכתית של היתר המכירה או שמא יכריע כעמדה המתנגדת לכך, וזאת מכיוון שבשנה זו רבנים חשובים יצאו כנגד היתר המכירה וכנגד הראשון לציון הרב בקשי דורון שליט"א שביקש לחזק את ההיתר. הרב עובדיה יוסף כבר לא היה בעל עמדה רבנית רשמית מטעם הרבנות הממסדית של המדינה, ולא היה ברור האם הרב ידבק בהיתר או שמא יישר קו עם המתנגדים להיתר. רבים המתינו למוצא פיו של הרב, והרב החליט לפרסם את החלטתו בעניין זה ביום עיון במוסד הרב קוק שכותרתו הייתה הכנה לקראת שנת השמיטה. המונים הצטופפו ובקשו להיכנס לאולם כדי לשמוע כיצד יכריע הרב בסוגיה זו, ואכן הרב החל בסקירה הלכתית הנוגעת לשמיטה ולהיתר המכירה, הוא עמד שם למעלה משעה וסקר את כל הבעיות ההלכתיות שהתעוררו בעקבות היתר המכירה וענה עליהם אחת לאחת מתוך ציון של עשרות מקורות הלכתיים, תשובות של פוסקים, סוגיות תלמודיות שאותם גלגל הרב בעל פה. הרב עמד על המחלוקת בין הרב קוק והמתנגדים להיתר המכירה, ומתוך מבט ציבורי וכללי חיזק את עמדתו ההלכתית כאשר שימש בתפקיד הראשון לציון וקבע "משנה אחרונה כמשנה ראשונה". הציבור שהיה באולם שמע בהשתוממות את שיעורו של הרב וכאשר סיים הרב את הרצאתו, עמד כל הקהל ומחא כף, ולא בגלל החיזוק של היתר המכירה, אלא בעיקר בגלל החוויה הרוחנית המיוחדת שהייתה לציבור בשמיעת שיעור הלכתי עוצמתי שכולו היה בעל פה משנה סדורה דבר דבור על אופניו ושהיווה חוויה רוחנית מיוחדת במינה.
סיפורי צדיקים
גם צורת העברת השיעור הייתה ייחודית לרב. הרב תמיד היה מתחיל מהיסודות - פסוקי התורה מדרשי חז"ל ורק לאחר מכן היה מגיע לסוגיות בתלמוד ולשיטות הראשונים והכרעות האחרונים. השיעור היה מאוד מסודר ומשנתו קב ונקי. רק לאחר שהיה מברר את היסודות המקראיים והתלמודיים הוא היה יוצר עניין סביב קושי, סתירה בין המקורות וכדומה. אולם מעבר לעניין ולמתח שהרב היה יוצר בשיעור סביב הבירור ההלכתי, הרב בחכמה רבה היה שומר על ערנותו של הציבור. זכור לי כי באחד השיעורים הראשונים ששמעתי מפי הרב במוצאי שבת, הרב העלה קושי בפסקי הבן איש חי בעניין שיעור של עיסה החייבת בהפרשת חלה. כדי להבהיר לציבור את הסתירה, הרב חישב את שיעורי חכמים: לוג, ביצה, רביעית ועוד. הקהל שישב בשיעור התקשה לעקוב אחר החשבונות שעשה הרב בעל פה, וגם אני שהתאמצתי מאוד להקשיב התקשיתי לעקוב אחר הדברים. הרב, באינטואיציה פנימית מדהימה, הפסיק את הדיון ההלכתי והחשבונות, וסיפר סיפור על אחד מגדולי ישראל שהזכיר את שמו תוך כדי הבירור ההלכתי. הסיפור היה מתובל במסר של גדלות בתורה יראת שמים חכמה של צדיקים ועוד ועוד. הציבור כולו (מאות אנשים) היה מרותק לסיפור שהיה בו גם הומור כדרכו של הרב. לאחר שסיים הרב את הסיפור והקהל כולו התענג ונהנה מהסיפור, אמר הרב: "טוב, עכשיו נחזור לעניין שלנו", ויצר מוטיבציה חדשה אצל השומעים לנסות ולהתאמץ להבין את תוכן המידות והשיעורים.
בדיחות של הרב
הגאון הרב עובדיה יוסף כולו מלא בתורה, הדבר בא לידי ביטוי גם בבדיחות הספונטאניות שהיה אומר תוך כדי השיעור ושבדרך כלל היו משלבות פסוקים מהתורה או מטבע של לשון של חכמים. זכורני כי פעם אחת המיקרופון בבית הכנסת היזדים נפל ממעמדו, והרב בשלו המשיך בשיעור וזאת תוך כדי ניסיון של הגבאים להחזיר את המיקרופון למקומו. לאחר שהצליחו להעמיד את המיקרופון על מקומו, שוב לא החזיק המיקרופון מעמד, ושוב נפל ממקום עמדו. כאשר הגבאים ניסו לסדר שוב את המיקרופון, אמר להם הרב: "עזבו, על כגון זה נאמר: האומר מודים מודים משתיקין אותו". הדבר השאיר עלינו רושם עצום - תגובתו הספונטאנית של הרב היה מטבע לשון של המשנה במסכת ברכות.
זכה הרב ובכל מקום ומקום בארץ ובתפוצות פרושים ספרי הרב, והלכה כמותו בכל מקום. כששאלו חז"ל מה זכו בית הלל שהלכה כמותם? השיבו שזה לא רק בגלל גדלותם בתורה, אלא בעיקר מפני "שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב). הנהגתו הציבורית של הרב עובדיה יוסף ויחסו לעמך בית ישראל מהווים גם הם תורה שלימה הצריכה לימוד בפני עצמו.
אהבת עם ישראל
השיעורים בבית הכנסת יזדים במוצאי שבת לא היו רק חוויה תורנית ורוחנית, אלא גם חוויה חברתית וציבורית. התמונה שנחקקה בי ועשתה עלי רושם עמוק היא העובדה שלשיעורים אלה הגיעו גם יהודים פשוטים קשי יום שהצטופפו יחד עם תלמידי חכמים מובהקים כדי לשמוע את שיעורו של הרב במוצאי שבת. יהודים פשוטים אלה לא הכירו את רוב ספרי הפוסקים שהזכיר הרב בשיעורו, ואני מניח שלא הורגלו במשא ומתן הלכתי כפי שנהג הרב לעשות בשיעור, ולמרות זאת הם היו מגיעים לשיעור ומנסים להקשיב להתרכז ולעקוב אחר מהלך השיעור. את האהבה של יהודים אלה לרב קשה לתאר במילים, הם היו מקבלים את הרב בשירה "יחיד דגול מרבבה יברך את גברא רבה" והציבור כולו היה מצטרף לשירה במחיאות כף. יהודים אלה פשוט אהבו את הרב והעריצו את גדולתו בתורה. ושאלתי את עצמי מה ליהודים פשוטים אלה ולשיעור בהלכה במוצאי שבת? מה להם ולדיון במושג 'דבר שיש לו מתירים'? מה להם ולשיעור על שניים שעשו יחדיו מלאכה בשבת או לסוגיית מסייע אם יש בו ממש או אין בו ממש? עם הזמן הבנתי שהרב עובדיה יוסף הוא לא רק גאון בתורה אלא הוא גם מנהיג רוחני. כיצד התפתחה מערכת יחסים מיוחדת זו של הרב עם עמך בית ישראל?
את הרב עובדיה יוסף שליט"א ראיתי לראשונה כשהייתי בן שתים עשרה וחצי, הרב ששימש אז בתפקיד הראשון לציון, והוא הזמין את מר אבי שיחי' לביתו כדי להתייעץ עמו בעניין מסוים. אבי, לקח אותי עמו לפגישה, ולאחר שסיימו הרב ואבי את ענייניהם, שאל אותי הרב בן כמה אני, והשבתי לו שבעוד חצי שנה אני אהיה בגיל בר מצווה, הרב קם ממקומו, הוציא את יומנו ורשם את תאריך בר המצווה שלי ואמר לי "אם אהיה בארץ אגיע לבר המצווה שלך". לפני המפגש הזה עם הרב, כלל לא פגשתי אני או אבי שיחי' את הרב באופן אישי, לכן לא חשבנו שהרב יטריח עצמו לחגיגת בר המצווה שלי. יום לפני חגיגת הבר המצווה קבלנו טלפון מלשכת הראשון לציון ובו נמסר לנו שהרב יגיע לאירוע הבר מצווה. קשה לי לתאר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בביתנו. הרב הגיע בשעה היעודה ונשא דברי תורה וברכה בפני הציבור. אינני יודע כמה רבנים הנושאים משרה ציבורית כל כך כבדה ועמוסה היו מטריחים את עצמם לחגיגת בר מצוה של ילד שאין הם מכירים כלל. כשגדלתי הבנתי שאצל הראשון לציון זה לא היה דבר חריג. לא רק לבר מצוות הטריח הרב את עצמו, אלא לכל מקום אליו הוא הוזמן - אזכרה של נפטר, שיעור תורה, חופה, ברית מילה וכד', הרב היה מגיע, דורש, מספר, מוסיף יראת שמים אהבת תורה ומוסר. כגדול בתורה ודאי לא היה חסר לרב עבודה, ואם היה הרב מוותר על הקשר עם הציבור הרחב, וודאי יכול היה להוסיף עוד כמה וכמה כרכים לספריו, אולם הרב ראה את מקור כוחו דווקא מתוך הקשר עם הציבור, מתוך החיבור עם עמך בית ישראל בשעותיו השמחות, או בשעותיו הקשות.
שפת העם
הרב לא היה רק מכתת את רגליו לכל מקום ומקום בו היו חפצים לשמוע את תורתו, אלא הוא היה יודע גם לדבר בשפתו העממית של העם. הציבור הספרדי הרחב היה בא לשמוע את שיעורי התורה של הרב גם כאשר חלק ניכר מן השיעור לא היה מובן לו, אולם בגלל שהרב היה מדבר בשפתו, היה חיבור טבעי בין העם לבין הרב. התחושה שהייתה מלווה את הציבור בשיעורי התורה של הרב, שהרב הוא לא רק גדול בתורה אלא הוא גם חי את ההוייה של ציבור והוא בשר מבשרם של האנשים הפשוטים. זאת בעיקר משום שהרב לא היה מדבר בשפה מתנשאת, אלא להיפך השפה והטרמינולוגיה בה השתמש הרב נתנה לציבור את התחושה "שזה הרב שלנו". את שפתו העממית של הרב אפשר היה לחוות בעיקר כאשר היה מספר על צדיקים או על פוסקים, או כאשר היה מדבר על אירועים אקטואליים. עמדותיו של הרב היו עמדות הציבור, ומבחינת הקהל ששמע את השיעורים של הרב, הרב הוא המנהיג ועמדותיו הציבוריות הם הדרכה רוחנית.
אני זוכר באחד השנים כמה ימים לפני חג הפסח הגיע הרב לדרוש לציבור הרחב בבית הכנסת מוסאיוף שבשכונת הבוכרים. הגעתי לשיעור מתוך תקווה לשמוע שיעור בהלכות הפסח, אולם הרב החליט להדריך את הציבור כיצד להנחיל בליל הסדר את סיפורי יציאת מצרים לילדים. לצורך כך הרב תיאר כיצד היה מכת הערוב במצרים: "בא אריה גדול ואכל את מוסטפה, אחר כך בא נמר ואכל את אחמד", התיאור של הרב היה כל כך עממי וכל כך מצחיק, כל הציבור שהשתתף בשיעור התמוגג מהתיאור של הרב. אולם מאחורי הדיבור העממי היה מסר ברור, הרב הדריך את הציבור כיצד למשוך את לב הילדים בליל הסדר, כיצד לספר להם על יציאת מצרים ולהחדיר בהם אמונה בבורא ית'. כשהתבוננתי על כך מן הצד, חשבתי לעצמי כמה רבנים גדולים מסוגלים "לרדת" ולהדריך כך את הציבור הרחב? כמה רבנים מסוגלים להעביר בצורה כל כך עממית את המסר הכל כך חשוב של "והגדת לבנך".
הגודל בתורה, כיתות הרגלים לכל מקום ומקום, השפה הפשוטה – הקנו לציבור הספרדי הפשוט את התחושה "יש לנו רב משלנו". בכך הרב הצליח לעשות את אחד המהפכות הגדולות בדורנו של התקרבות רבבות לעולם התורה לאמונה וליראת שמים.
מידת הסובלנות
הרב עובדיה יוסף שליט"א לא מתאפיין רק ביכולת לדבר אל הציבור הרחב, אלא בעיקר בחום ובאהבה שהוא מעניק לעם ישראל. על התכונה הזו באישיותו של הרב יעיד הסיפור הבא: לפני כמה שנים פנתה אלי עובדת סוציאלית של אחד היישובים הסמוכים לטלמון ובקשה מיוחדת בפיה. היא מטפלת במשפחה של חוזרים בתשובה ואם המשפחה אינה מוכנה לחסן את ילדיה מטעמי אמונה בה'. המצב הסוציו-אקונומי הקשה של המשפחה גרם לכך שהיה חשש שבית המשפט יוציא את הילדים מרשות אימם. בצר לה פנתה אלי העובדת סוציאלית בבקשה אם אוכל לארגן פגישה עם הרב עובדיה יוסף, הואיל והאם אמרה לה שרק אם הרב עובדיה יוסף יגיד לה שצריך לחסן את הילדים היא תעשה זאת.
פניתי ללשכת הרב ומיד נעניתי בחיוב לבקשה. הרב קיבל את העובדת סוציאלית יחד עם האם בלשכתו. לאחר הפגישה סיפרה לי העובדת סוציאלית בהתרגשות עד כמה השתוממה לראות אדם בעל שיעור קומה גדול, מדבר בסבלנות עם אותה אם ומבהיר לה שיש חובה הלכתית לחסן את הילדים כדי שלא יחלו חלילה, ושאם היא לא תנהג כך, אין זה ביטוי של מידת הביטחון בה' ית' אלא אדישות לבריאותם של הילדים. בתחילה האם לא השתכנעה, הקשתה על הרב ולא הרפתה, אולם הרב בסובלנות אין קץ, ברוך ובמתק שפתיים לא השאיר שום ספק בדבר. לאחר שיצאו מלשכת הרב, אמרה האם לעובדת סוציאלית שהרב רק המליץ לה לחסן את הילדים אולם הוא לא חייב אותה בכך. עובדת הסוציאלית ההמומה מיד חזרה ללשכת הרב וספרה לו שהאם הבינה שהרב לא מחייב אותה לחסן את ילדיה. הרב שהיה טרוד באין ספור דברים ציווה להכניס שוב את האם ושוב אמר לה בסבלנות אבל בנחישות שהיא חייבת לחסן את הילדים. וכך ניצלו חייהם של הילדים.
מנהגי ליל ראש השנה
עוד אספר כי בזמן שהייתי אברך ועוד לפני שהייתה לי חתימת זקן, הבאתי לרב חוברת על מנהגי ליל ראש השנה, ובה מקורות שאספתי על מנהגי האכילה שאוכלים בליל ראש השנה לסימנא טבא, ובקשתי מהרב אם יאות לכתוב לי הסכמה לחוברת. הרב ביקש ממני שאגיע ללשכתו בשבוע הבא. כמצוות הרב נהגתי, אולם דא עקא שבאותו היום בשבוע היה אירוע פוליטי מסובך ומורכב שחברי סיעת ש"ס היו מעורבים בה, וצוותי טלוויזיה רבים התאספו בלשכתו של הרב ממתינים לבואו ולמוצא פיו. משום כך, העוזרים של הרב אמרו לי שאין כל סיכוי שאוכל לדבר עם הרב, ובטח לא בלחץ הזה של התקשורת, ומי יודע אם בכלל הרב התייחס לחוברת. בצר לי עזבתי את לשכת הרב, אלא שבעודי יוצא מן הבניין בדיוק הרב נכנס, בשעת רצון זו הצגתי את עצמי, הרב נעצר, ועמו כל הפמליה שלוותה את הרב כמו גם צוותי הטלוויזיה שהתכוננו לבואו, אולם הרב התעלם מכל הסובב, ואמר לי שהוא עבר על החוברת שכתבתי אולם הוא שכח את החוברת בביתו, ולכן ביקש ממני לסור לביתו בשעות אחר הצהריים כדי לקבל את החוברת ואת מכתב ההסכמה. בתוך כל ההמולה של התקשורת והעוזרים, הרב לא שכח את מה שקבע איתי, הקדיש לי את זמנו - בחור רגיל מן השורה המבקש הסכמה על חוברת של כמה מנהגים - ולא עזבני עד אשר וודא שאני יודע היכן הוא גר ושאגיע בשעה שנקבעה על ידו.
כך נהגתי הגעתי בשעה שנקבעה, אשתו של הרב, הרבנית מרגלית ז"ל הכניסה אותי לחדרו של הרב וקראה לו "הרב עובדיה, הרב עובדיה – יש לך אורחים", מידת הכבוד שרכשה הרבנית אל הרב גם הוא מן הדברים הצריכים לימוד. הרב שהיה שקוע בכתיבה הזמין אותי לשבת, ולאחר שסיים הביא לי את מכתב ההסכמה לחוברת. ניצלתי את ההזדמנות וספרתי לרב על כך שאני מועמד להיות רב של היישוב טלמון, ושאני חושש לקחת על עצמי את התפקיד. הרב, חיבק אותי כמו אב המחבק את בנו ואמר לי "אל תפחד אתה תגדל והיישוב יגדל ויהיה בהצלחה".
"שמואל בקוראי שמו"
על שמואל הנביא נאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" (תהילים צט) על פי פסוק זה למדו רבותינו שדמותו של שמואל הנביא שקולה היא לדמותם של משה ואהרון . וכבר כתב הראי"ה בספרו עולת ראיה (ח"א @) שהמסר בדברי הפסוק הוא שבאישיותו של שמואל היה שילוב של שתי תכונות הגלומים במשה ובאחיו אהרון, וכדברי המדרש (שמות רבה פרשה טז, ג):
"וכן מצינו משה ושמואל שוין כאחת, שנאמר (תהלים צט) 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו'... משה היה יושב ומי שהיה לו דין בא אצלו ונידון, שנאמר: (שמות יח) 'וישב משה לשפוט את העם', אבל שמואל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט כדי שלא יצטערו לבא אצלו, שנאמר (שמואל א, ז) 'והלך מדי שנה בשנה', אמר הקב"ה: משה שהיה יושב במקום אחד לדון את ישראל יבא אצלי לאוהל מועד לשמוע הדבור, אבל שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם אני הולך ומדבר עמו, לקיים מה שנאמר: 'פלס ומאזני משפט לה' (משלי טז)".
כשמואל בדורו כן זכינו אנו בדורנו שהגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א הוא ייחודי גם בגדולתו בתורה וגם ביכולתו לטרוח ולהשתתף עם עם ישראל. אשרי העם שככה לו אשרי הדור שזוכה שגדל בתוכו דמות בעלת שיעור קומה כמו הגאון פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט"א.
אכן, ספר חזון עובדיה הוא חזון של שילוב מיוחד של גדלות בתורה ויכולת לחבר את התורה לציבור הרחב. ויהי רצון והרב ימשיך בבריאות מעליתא ויוציא לאור את כתביו ונזכה כולנו ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים באהבה בשמחה ובטוב לבב.