אבן עזרא ופירוש רשב"ם - רמב"ם ורש"י -דברו מצרית במצרים
ATUB @מיימון ATUB א דאנק פאר אייער ווערטער. די אגרת השבת איז געשריבען געווארען א פאר יאר נאכן פירוש אויף שמות. דאס מיינט אז ער האט נישט געשריבען די אגרת השבת אויף מארגען פון באקומען די פירוש פונעם רשב"ם. אין די מאמר פון האסיף וואס איר האט מיר געוויזען אין א אן אנדערע אשכול [איך ווייס נישט ווי אזוי צו שטעלען א לינק דערצו] שרייבט ד"ר ברנפלד אז די פירוש איז געשריבען געווארען אין תתקי"ז פונעם אלף הרביעי און די אגרת השבת אין תתקי"ט. זעהט מען אז ער האט געהאט די פירוש רשב"ם מיט צוויי יאר פאר דעם. אט צוליב דעם אז דער רשב"ם איז נישט געווען מפורסם איז נאר מער א "ראיה" אז ער האט פונקט ערהאלטען די פירוש שרייבענדיג זיין חיבור אויף פרשת בשלח.
כאטש אפילו "מצרי" איז נישט "ישמעאלי" איך פארשטיי אז אבן עזרא האט אנגענומען אז רשב"ם האט זיך סומך געווען אויף אראביש און אנגענומען אז אזוי איז עס געווען אויף מצריש.
איך קען דער מינוט נישט נאך קוקען אייער מראה מקומות לגבי מצרי, אבער איך שטעל זיך פאר איר מיינט וועגען משה'ס נאמען.
צו דער רמב"ם האט געקענט רש"י דארפט איר זעהן אן ארטיקל פון "שמא פרידמן" וואו ער וויל "מוכיח" זיין אז יא, און אז דער רמב"ם האט געביטן זאכען לויט דעם ערפינדונג. זיין זוהן רבינו אברהם האט עס שוין זיכער געהאט. אז דער רמב"ם ברענגט עם נישט איז נישט קיין ראיה ווייל דער רמב"ם זאגט אז ער האט נישט ליב צו מצטט זיין דבר בשם אומרו. עיין הקדמתו לספר המצוות.
לגבי רעדען אידיש אין מצרים. איך בין זיכער איר פארשטייט אז איך האב דאס נישט געמיינט ליטעראל, נאר אז זיי האבען נישט נזהר געווען אויף לא שינו שמם ולשונם. איך האב געזאגט "אין כאן מקומו להאריך", אבער איך קען מצטט זיין פון מיין כתבים בלשון הקודש:
לכאורה יש לתמוה שהרי ידוע מאמר חז"ל "שלא שינו שמם לשונם ומלבושם" ואם כן היאך כתב הרשב"ם שהיו מדברים בלשון מצרי. אכן כבר העירו שמאמר זה בסגנון הזה לא נמצא בשום מקום במדרשים. אמנם עדיין קשה שהרי עובדא זו שלא שינו לשונם מבואר היטב בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק מח) "ובזכות שלשה דברים יצאו ישראל ממצרים, על שלא החליפו לשונם, ולא היה בינהם לשון הרע, וביחוד השם", הרי להדיא שלא החליפו לשונם. מהמדרש והנה המקור למאמר זה הוא בספרי עה"פ (דברים כו, ה) "ויהי שם לגוי" מלמד שהיו ישראל מצויינים שם, שהיו מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצריים, ע"כ. וכן הוא במדרש (ויקרא רבה כד, י) "בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהם אחד מהן פרוץ בערוה וכו' לא שינו את לשונם וכו' כי פי המדבר אלכם בלשון הקודש, ע"כ. וכן איתא בעוד כמה מדרשים. וצ"ע אם כן היאך כתב הרשב"ם שהיו רגילים בלשון מצרי.
ומהנכון לציין מענין לענין לשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ג) שכתב וז"ל, ומצד עצם הדבר שמשנים את שמותיהם לשמות נכרים, ודאי הוא דבר מגונה מאד, מאחר שחז"ל שיבחו זה וחשבו זה מהדברים שבשבילם נגאלו ממצרים, אבל איסור ממש לא מצינו בזה. והוא כמו לא שינו את לשונם, דג"כ הוא מהארבעה דברים שחשיב התם, שחזינן שאף שהוא מצוה לדבר בלה"ק, דאיתא בספרי ס"פ עקב והובא ברש"י בפי' החומש שם על הפסוק לדבר בם, מ"מ אינו איסור, דהא כל ישראל מדברים בלשון חול של האומות מזמן שגלינו בחטאינו בין האומות, ואף גדולי תורה וחסידי עולם לא דברו בלה"ק. ועיין בפיה"מ לרמב"ם ריש תרומות שמשמע שנשכח ממנו חלק גדול מלה"ק מהדברים שלא הוזכרו בקראי. והוא משום שלא דברו בלה"ק. וכן אפשר הוא גם בלא שינו את שמותן. ולכן כיון שאינו איסור רק מעלה גדולה לא הועילה הצויחה, עכ"ל. ומבואר מדבריו שבאמת יש טעם גדול להקפיד על שינוי השמות והלשונות, אלא שאין בזה איסור גמור אלא הנהגה טובה.
אולם במקום אחר כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שלאחר מתן תורה גם הנהגה טובה אין בזה וז"ל, והנה יש מקום לומר דזה ששיבחו חז"ל (ויקרא רבה לב) בגלות מצרים שלא שינו את שמותן, הוא לקודם מתן תורה שלא היה היכר גדול בשביל קיום המצות דבני נח, ובפרט שחלק גדול מישראל עבדו ג"כ ע"ז, ורובן לא מלו את בניהם עד סמוך להגאולה כשהיו צריכין לאכול הפסח מל אותן יהושע. ומשמע שהיה רוב גדול, לבד שבט לוי שהם מלו את בניהם כדכתיב ובריתך ינצורו בברכת משה. ואף שפרש"י על אלו שנולדו במדבר, היה זה גם במצרים כמפורש במדרשות. שלכן בשביל האמונה שיגאלו, ורצו שיהיו ניכרין שהם ישראל, הנהיגו להקפיד ולא ישנו את שמם ולא ישנו את לשונם. ומטעם זה שייך זה להגאולה משום שבשביל אמונת הגאולה הקפידו על זה. אבל אחר מתן תורה אין לנו חיוב מדינא, וגם לא מעניני זהירות ומוסר, אלא מה שנצטוינו התרי"ג מצות לדורות והמצות שנצטוו לשעה, וכפי שנאמרו בתורה שבעל פה. ולכן לא הקפידו ע"ז רבותינו. דהא אף עניני זהירות ומוסר ומעלה נמי נאמרו מסיני, עיין בריש פרקי אבות ברע"ב, ולא היה זה בקבלה שכן איכא מעלה גם אלאחר מתן תורה, אלא שבזכות זה נגאלו אבותינו אפשר לפרש שהיה מעלה ודבר טוב רק אצלם כדלעיל ולא אחר מתן תורה. ואף שמסתבר כן מסתפינא לומר זה בלא ראיות גדולות, עכ"ל