ונבנתה העיר האט געשריבן:אמשול לך משל אחי, נעם א פיל שטיינער'דיגע מאזאאיק, פון איין שטיין אליין קען פעהלן, עס קען האבן אזא ביס, אבער אז מען שטעלט איהם צוזאמען מיט אן אנדערע שטיין וואס שטעקט ארויס אביסל מער - פארמירן זיי צוזאמען א פארטיגער אמת.
למרות שאני סבור שהצדק עם האומר ששני שקרים אינם מעצבים את האמת, דומה שרבי "ונבנתה" העלה נקודה אמיתית מאוד.
כשאנו דנים על עובדות, מה היה או לא היה, אחד מאשים שפלוני עשה מעשה כזה, והשני מכחישו שלהד"ם. אז המושכל ראשון הוא שמשהו באמצע הוא הנכון. אבל באמת, במקרה שבאמת הכל היה מצוץ מהאצבע, ואנו נבא אח"כ ונסיק שמשהו כן היה, כי זהו הממוצע... והאמת הוא כדברי המכחיש, אלא שאי אפשר לו לעשות יותר מלהכחיש, ואנו נקח את דבריו למחצה כי החלטנו שהממוצע הוא האמת. וכן הדבר כהאמת עם המאשים, והשני מכחישו בשקר, ואנו נוקטים שהלכה בדרך האמצעי, שהיה משהו אבל לא כ"כ כדברי המאשים, ובאמת הלכה מדברי המאשים ושקר ענה המכחיש.
זהו הבעיה והטעות בקבלת הדרך הממוצע כאמת הצרופה. [ויש לדון בזה עוד].
אבל יש פן נוסף לכל זה: ואסביר את זה בסיפור ששמעתי מחבר.
בתקופה שסיפור ה'דיבוק' של הרב בצרי הסעיר את היהדות החרדית, הלך חברי, אברך ירושלמי, ברחוב. הוא פגש אחד מיקירי ירושלים מסלתה ומשמנה, ת"ח ענק צניע ומעלי. צריך להכיר את הטיפוס של הזקן, הוא יר"ש עצום, ואיש מבין דבר. עכ"פ הוא שאל את האיש האם שמע על הדיבוק שמסעיר את העולם החרדי, והזקן ענה בחיוב. המשיך חברי ושאל את הזקן, אם לדעתו מדובר בדיבוק אמיתי.
הזקן עונה "כן! אני חושב שמדובר בדיבוק אמיתי!". חברי, שהכיר את האיש למבין דבר, היה קצת בהלם... שאל אותו "אתם אוחזים שזה כמו הדיבוק שהיה אצל החפץ חיים?" והאיש ענה בחריצות "כן!". חברי עמד שם מבולבל לגמרי.
האשי הזקן ממשיך ומסביר את דעתו בזה: "תראה, מה זה דיבוק? דיבוק זה כשיש איש שבא וגונח מבטנו ומדבר דברים מוזרים. זהו דיבוק. אז יש מי שאומר שזה נשמה שנדבקה, ויש מי שאומר שמדובר באיש שהשתגע. אחרים חושדים שהכל טריק. זה נקרא "דיבוק". ולכן אמרתי, שמדובר בדיבוק אמיתי!". והדברים נפלאים.
כלפי מה הדברים אמורים:
כשאנו דנים במבוכות היסטוריות או בכלל בנבכי העבר, להלכה למעשה נבצר מאיתנו לדעת באמת מה היה ומה לא היה. אנו צריכים להסתמך על עדויות, ותמיד ניתן לערער, ובצדק. ולכן אני כשלעצמי אינני מחפש לדעת "מה באמת היה", אלא מעניין אותי בעיקר "מה אמרו אז", כי זה חשוב מאוד, ונותן תמונה אמיתית והגיונית לכל דבר. כל סיפור מופת, אני אוהב לחשוב, מה אמר השכן המתנגד כששמע על כך. וכדומה. וכן לגבי קריאת ספרי הגרא"ד פרידמן. אני אוהב סיפורי צדיקים בעיקר מפני האימרות שמגלות טפחיים על דרכם בעבודת ה' וכדו'. אבל סיפורי מופתים, ישנם כאלו שמאמינים בהם עד הסוף, ויש כאלו שמבטלים אותם בהינף יד, וזה לא מעניין אותם, אפילו אנשים שמוקירים מאוד את הצדיק שעליו הסיפור מסופר. אני חושב שיש בהם תועלת רב אפילו למי שאינו מוכן לקבל את פני הדברים כמדוייקים, מפני סיבות מובנות. אפשר לדעת מתוכן את הלך רוח החסידים דאז, מה עניין אותם, ממה הם נפעמו מרבם, ומה אמרו המתנגדים והמבטלים לעומתם. ואני חושב שזה חשוב מאוד להבנת הדברים לאישורם. לא חייבים לקבל את הדברים כעובדות, אלא כזוויות ראיה.
ולכן, באמת אפשר לקבל תמונה די ברורה, אם רוצים, כשמצרפים את ספר הראד"פ מול ספריו של דוד אסף.