פון היינטיגער ynet
אלוהי החרדים מת, אבל אני ממשיך לחפש
הוא מעדיף לבוש חרדי על פני לב חרד, מקפח מזרחים כי הם לא חכמים מספיק כדי לעבוד אותו ויודע לזהות את אחוז הדנייר בגרביונים של תלמידת סמינר. את אלוהי החרדים הכרתי מצוין, עד שלפני שנה - קברתי אותו במקום לא ידוע. יהי זכרו ברוך
יצחק הלפרין
אני כותב אבל בעיקר מוחק, מסייג אינספור פעמים כל מילה שנכתבת, זאת למרות שהניסיון להלך בין הטיפות נועד להיכשל מראש. עדיין מקנן בי פחד, לא רוצה לתת לאף אחד את האפשרות לפרש את מילותיי באופן שגוי, פוחד לפגוע, לזרוק אבן לבאר ממנה שתיתי.
בין מחיקת טקסט לניסוחו בגרסה שונה, עולה בי שד כעוס הדוחק בי להטיל רפש, לבעוט באלוהי החרדים שבמצוותו הפכתי ללא רלוונטי. השד שחור וגדול ותשובותיי אינן מספקות אותו. הוא היה איתי בכל התהליך ויהיה קשה להוליך אותו שולל.
הוא התלווה אלי לפני יותר מעשור, מכיר כל הבזק ורעיון שעולה במחשבתי, היה מורה דרך ומרדן, אבל בעיקר הסנדק, זה שהביא אותי לחשוב על מהות החיים מחדש. הספיקו לו כמה משפטים וסיטואציה אחת בודדת כדי לבטל למעלה מעשור של עבודת אלילים. שנים בחרתי להתעלם ממנו, להתכחש לו, אך בהעדר טיעונים מוצקים, הוא ידו הייתה על העליונה.
האלוהים שמעדיף לבוש חרדי על לב חרד
כעת, אני נקרע בין כניעה לסנדק השחור לבין אלוהי החרדים, זה שמעניש קטועי יד על כך ששכניהם לא הניחו תפילין. זה שמעדיף לבוש חרדי על לב חרד. אותו אלוהים שמקפח מזרחיים - הוא ברא אותם אבל הם כנראה לא מספיק אינטליגנטים בשביל לעבוד אותו. זה שמתקשה לראות מבעד למגבעת לבד שחורה, אך בנקל מצליח לאבחן את אחוז הדנייר בגרביונים של תלמידת סמינר, ומיד שולח את עושי דברו להוקיע אותה אל מחוץ למחנה.
אלוהים הפוליטי-חברתי שמעדיף ראש ישיבה מושחת על אברך אומלל, שכל חטאו מסתכם בזה שגיסו החליף את חולצתו מלבן לתכלת. אותו האלוהים שיקרב חוזר בתשובה כל עוד הוא מעורר השראה לברואיו המיוחסים בעלי הדם הכחול, אבל חסידיו לעולם לא ישיאו לו את בתם, גם כשזנתה היא חשובה לעין ערוך מאלו חסרי הפז"מ.
עכשיו כבר אינני מוחק, מאפשר לאותו שד שחור וגואל להשתלט על קלידי המחשב, והוא בתורו לא עושה חשבון, האמת כפי שנראית בעיניו מניעה אותו. עכשיו הזמן לכנות, לבירור עמוק. הפצע כבר נעלם מזמן, אבל הותיר זיכרון.
למענם של שוחרי האמת
יחסו של הקולקטיב החרדי כבר אינו חשוב. דווקא הבודדים שוחרי האמת, אלו הכלואים במוטציה החרדית עולים על שיקול הקולקטיביות החברתית. הם אלו שבמקרים רבים אדבר מגרונם זה שנסגר בצווארון חונק, רק בשל דיל שנתפר מול מפעל לחולצות.
אז לכבודם. לכבוד אלפי שקי בשר שתקניים שעובדים אלוהים שאינם מכירים רק מכוח האינרציה. לכבוד אלו שחיפשו לעבוד את בורא העולם ומצאו עצמם עובדים את אלוהי החרדים. עבור אלפי חובשות שביס שהקריבו את שערן למולך ביום חתונתן. הן עשו זאת למען בעליהן שחפצו בכך, הן קיימו את מצוות אלוהי הקולקטיב החרדי, אך חטאו לאל שחרד מחילול כבוד האשה.
החרדים ואלוהים באריזה אחת
כבר חמש עשרה שנה אני תוהה האם חונכתי לעבוד את האלוהים הנכון. את ילדותי העברתי בשכונות החרדיות. ינקתי תורה והנהגות בתלמוד התורה מהטובים ביותר במגזר החרדי. אז, עבורי, החרדים והאלוהים היו בלתי נפרדים. אלו שלקחו את המונופל דאגו למכור לי את שניהם באריזה אחת.
בגיל שלוש ליקקתי את לוח הא'ב' בטקס הקבלה לתלמוד התורה. כמו כולם, גם אני נעטפתי בטלית גדולה בשל החשש שאראה מראות אסורים בדרכי לפגוש בפעם הראשונה את האותיות הקדושות. כשהתבגרתי אותם אותיות קדושות לא חששו להופיע שחור לבן על גבי פשקווילים הקוראים לחרמות. לא אחת, התנצחו באמצעותם חרדים ידועי שם רק בכדי להרוס ולהשפיל, לרמוס יהודים אחרים שלחטאם לא היה קשר לדת.
ההתבגרות הייתה תמיד לצד ספרי הלימוד. מחמישה חומשי תורה למשניות ומשם לתלמוד על שלל מפרשיו. העומק העצים אותי, סוגיות עלו ונותחו עד דק בהיגיון צרוף שאין שני לו. כעת, גם התפילה קיבלה משמעות נוספת, היות ותוכנה הובהר בתלמוד ומפרשיו.
השאיפה הייתה ברורה, חדה כתער, להמשיך את השושלת של עם ישראל, להיות עוד אבן בבניין העולם הרוחני, להוסיף דעת שאינה אלא תורה, לנצח את העולם החילוני מבחוץ שקורא עלינו תיגר.
כך לא מתלבש בחור ישיבה
אלא שעם הזמן הבנתי שהסייגים במגזר חשובים יותר מהדת עצמה. הבנתי שאני יכול לסחור באביזרי מין, אבל חלילה לא להסיר את המגבעת והחליפה. "תלמיד חכם" מוגדר לרוב על פי החזות. הבנתי שאורך הפאות הוא זה שהופך אותך לחרד יותר, לא משנה כמה היו כוונותיו טהורות בעולם, שלכאורה, מקדש רק טוהר.
בישיבה הובהר לי כי צבע החליפה בעייתי ואצטרך להחליפה "כי כך לא מתלבש בחור ישיבה", ולאחר שהמדריך תפס אותי עושה כפיפות בטן - זומנתי לשיחה אצל ראש הישיבה שהסביר לי כי "אנחנו לא גויים" ומייד העיף אותי לכל הרוחות.
העובדה שהייתי התלמיד הטוב בשיעור לא עניינה לו את השסע בפראק. הוא פחד שמחר אחד התלמידים יספר להוריו שיש בחור בישיבה שעושה, לא עלינו, כושר.
הבנתי שהכי חשוב זה לעבוד את אלוהים בלב שלם. אבל בעיקר להתקבל לישיבה גבוהה בעלת שם, ואחר כך להתחתן עם בת של ראש כולל, או אם אפשר של ראש ישיבה מפורסמת. ולא נורא, אם אין לו בת אולי אפשר למצוא היתר להתחתן עם הבן, שהרי אילן היוחסין חשוב מחוקי התורה.
אלוהים כפף את עצמו והפסיד לתורתו שלו
במשך עשור חיפשתי את אלוהי, את זה שחיפש את הלבבות והמעשים ובחל בתחפושות פחדניות. ככל שהתרחקתי, הפך אלוהי החרדים בעיניי לרקוב ומאוס. תחילה הסכמתי עם התוספות שהוסיף האחרון על תורתו של אלוהים האותנטי, הבנתי כי הסייגים חשובים בשביל להגן על הדת שנרדפה, אלא שהסייגים הפכו חשובים מהדת עצמה, הזנב החל לכשכש בכלב וזה האחרון כמעט ומתנתק ממנו.
ועודני תוהה. לא מזמן שמעתי את "יחיד ורבים" של אברהם פריד. כנער השיר הזה הצליח להרטיט את נשמתי, הוא מספר על ויכוח שהתקיים בין אלוהים לכנסת ישראל- הטענות משני הצדדים נראו לי קטנוניות. כנסת ישראל אומרת: השיבנו ה' אליך ונשובה, ואלוהים משיב: שובו אלי ואשובה אליכם. לכאורה מאד ילדותי, אפילו מביך.
אלא שהוויכוח הוכרע לאחר שבדקו בתורה שם כתוב 'יחיד ורבים הלכה כרבים'. אלוהים, לפחות בשיר, קיבל את הטיעון. העובדה שכפף את עצמו והפסיד לתורתו שלו, למדה אותי שיעור על יושרו. שמעתי אותו הלוך ושוב כשדמעות יורדות מעניי. השיר יותר מהכל הצליח להאניש את האלוהים הבלתי מושג.
אני נזכר בנערותי. ילד שעף מהבית בשם אלוהי החרדים כמעט ונמס אל מול טיפות המים שחדרו מבעד לפרגולה בגינה מול בית הוריי. תהיתי שם איך אותו האלוהים שמוריד את הגשם יכול לשים תחתיו יציר כפיו רועד מקור. אפילו להתפלל שייפסק לא יכולתי.
הפסוק "אל תשעה לתפילת עוברי דרכים" ממסכת ברכות הדהד עם כל טיפה שהתנפצה על ראשי, אבל דווקא שם נאחזתי באמונה. הייתי לבדי וחששתי שלא אוכל לשרוד. כמה דקות לאחר מכן עבר שם חבר מהשכונה ואסף אותי אל ביתו. הודיתי לאל הרחום ותהיתי מי הוא.
אלוהים כתה מתוק בשלוש לפנות בוקר
אני מניח שבסופו של מסע אמצא את האלוהים, אני כמה לו ונכסף אליו. יהיו לא מעט התלבטויות. ברור לי שאומר דברים ולאחר מכן אחזור בי, אבל זו מהותו של חיפוש. יהיו גם קונפליקטים היות וחסיתי תחת כנפיו של אלוהי החרדים, זהו נוף ילדותי, אבל אין בי פחד להתעמת מולו.
וכן, עדיין אינני מכיר את האלוהים האמיתי, אבל אני חש כי הוא ישנו - פגשתי אותו פעמים רבות מידי. לא פעם מצאתי את עצמי מתפלל אליו בכל לבי, ולא אחת, הוא נענה. אין לי ספק בו, אבל שמישהו לעזאזל יאמר לי מיהו ומה הוא רוצה.
לפחות הקריטריונים בהם הוא צריך לעמוד ברורים לי. הוא יהיה חייב להיצמד לתורה שנתן. אסור יהיה לו להציץ לבנות סמינר מתחת לחצאיות, התירוץ "הייתה רוח" לא מקובל עליי במקרה הזה. הוא יהיה מסור לבני עמו לפחות כפי שהם מסורים לו. אני מבטיח להתיר לו שימוש באייפון, בתנאי שיקנה לי את הבלקברי החדש.
אלוהים, שאני פגשתי, זגזג בין טוב לרע, וקשה היה לדעת האם הוא האמיתי או זה של עובדי האלילים. אצל חלק מברואיו הוא התגלם כפוך חמים וארבעה קירות, ואצלי, כמחסה בתוך מגלשות לילדים, בכיכר ציון שבריר שניה לפני ששיכור תורן מצליח להטיח בי בקבוק הייניקן שבור. בגשמי זלעפות בגינות ציבוריות, וכמיחם מלא בתה מהביל ומתוק בבית כנסת שומם בשלוש לפנות בוקר.
קברתי אותו במקום לא ידוע
זכרוני מלא בהבלחות אלוהיות, תמיד הוא נכח שם, בסיפורים לפני השינה ובנעלים החדשות שאמא הכינה בארון למקרה שיבוא משיח. היא שכחה שחרדים פוחדים מהמשיח, כי הרי הוא הוא יבטל את המפלגות החרדיות, ועסקנים שהורגלו להיות מורמים מעם יאבדו את פרנסתם. אברכים שבימים רגילים בורחים מנביחות פינצ'ר, יאלצו להשתרך עם שוורים בדרך לבית המקדש. ובנות סמינר יבינו שאלוהים מעדיף ג'ינס על חצאית כפלים מסורתית.
את אלוהי החרדים הכרתי מצוין, הוא אהב במבה אסם ושנא את האפרופו עם ההכשר של חרל"פ. אבל לא לנצח,
כששינו את ההכשר לזה המהודר יותר, "רחום וחנון" האריך אפיים והחל לנגב את הקונוסים עם שמנת חמוצה.
בצעירותי היה בו עוד כוח, תמיד סחב איתו קלשון גדול, שבעזרתו היה רודף אברכי כולל ותלמידי ישיבה על שום שאיחרו לתפילה, וכשהיו מקדימים היה מעניש אותם מתוקף סעיף "בל תוסיף" שאותו אהב במיוחד.
הוא זקן מאוד אך קטנוני כמו נער מתבגר, ובכל זאת עדיין משפיע על עשרות אלפי עובדי אלילים בשכונות החרדיות. עבורי הוא כבר לא רלוונטי - זקנו הלבין עוד בהיותי ילד קטן, שפמו צהוב מטבק בננה שמחולק כל שישי בערב בבתי הכנסת.
אבל אל לי לפגוע בזכרו, אלוהי החרדים עשה שירות מצוין מפעם לפעם ועל כך אני מוקיר לו טובה. עכשיו הוא כבר מת, נרקב בתודעתם של אחרוני הפרטים בעדר הגדול. מצבתו מגולמת בכובעי קנייטש ליטאיים, מבצבצת מעוד כמה שטריימלים, לפני שנה קברתיו במקום לא ידוע. יהי זכרו ברוך